Verda

את דרכי כקרמיקאית התחלתי בקיבוץ בארי, בשיעורי ערב בסטודיו הקרמיקה הקטן שהיה שם. מהר מאוד מצאתי את עצמי מבלה שעות ארוכות ביצירה, לעיתים עד תוך הלילה, מאבדת את תחושת הזמן.
כעבור כמה חודשים עברתי לתל אביב להתנסות בחיים בעיר. עבדתי בעבודות שונות – בבר, בקונדיטוריה ובמסעדה – אך האהבה ליצירה ולעשייה תמיד ליוותה אותי.

‎ה־7.10 תפס אותי ואת בן זוגי בדירה שלנו בתל אביב, יום שחצה את חיי לשניים. שבוע וחצי לאחר מכן התבשרתי שאמי נרצחה, ושבועיים אחר כך, ביום קבורתה, נודע לי שגם אחי הקטן לא יחזור ושאחותי חטופה. לאחר מאבק ממושך אחותי חזרה הביתה, ונפתח מרחב לאבל, והרגשתי שאני יכולה להקדיש זמן לטפל בנפש שלי.

‎לאחר מכן נסענו, אני ובן זוגי, לתאילנד, למקום שנקרא פאי. שם הרגשתי שהרצון לעשייה מתחיל לשוב. עם החזרה לארץ נרשמתי לשיעורי קרמיקה והתחלתי להגיע לשיעורים לפחות ארבע פעמים בשבוע. היצירה הפכה עבורי למקום מרפא, שמאפשר להוציא החוצה את העולם הפנימי.

‎כעבור כמה חודשים התחלתי לעבוד כאסיסטנטית בסטודיו לקרמיקה, ובתמורה קיבלתי זמן על האבניים ושריפות. דרך העבודה למדתי והעמקתי עוד בעולם הקרמיקה, והחיבור והרצון להמשיך ליצור ולהתפתח הלכו והתחזקו.

‎והחיים, כרגיל, מלאים בהפתעות – במהלך המלחמה עם האיראנים נפל טיל על הבית שלי ושל בן זוגי, ונאלצנו לעבור דירה. אך מתוך השבר נפתח גם משהו טוב – נכנסנו לדירה עם חדר נוסף, שהפך לסטודיו הבוטיקי שלי.

‎היום, מתוך הסטודיו הביתי, אני יוצרת כלים שנולדים מתוך תהליך של שבר ותיקון. החימר הוא המקום שבו כאב הופך לעשייה וזיכרון מקבל צורה. היצירה מחזירה אותי לקרקע, מחברת אותי לעצמי ולעולם, וממשיכה להזכיר לי שגם אחרי הכול – אפשר לבנות, לגדול וליצור יופי.